איך להרגיש טוב גם ברגעים שאחרים גורמים לך להרגיש רע?

מה זה אומר לקחת אחריות על איך שאנחנו מרגישים ואיך לעשות את זה?


מישהו
קרוב וחשוב לי מאוד בחיי הציב בפניי שאלה.

או יותר נכון, סיטואציה ורגשות תסכול עמוקים שעלו לו מתוך אותה סיטואציה:

כחלק מפרוייקט מסויים היה עליי לשלב כוחות עם עוד שלושה אנשים.
בעוד ששניים מהם היו חברים יותר קרובים שלי, האדם השלישי לא היה קרוב אליי יותר מידי.
אבל אנחנו כן מסתדרים והוא התאים לפרוייקט. במהלך המפגשים הראשונים שלנו כקבוצה, שמתי לב עם עצמי שאותו אדם מעלה בי התנגדות אחר התנגדות. הוא עצבן אותי עם ההתעקשות הסתמית שלו על נושאים פחות חשובים. הוא תיסכל אותי עם הצורך שלו להיות צודק ולהגיד את המשפט האחרון כל הזמן. מצאתי את עצמי יושב בשקט ומאזין לנאומים חוציי להבות שלו על למה הוא צודק ולמה צריך ללכת איתו. ובכנות הוא היה פשוט מעייף ומתיש.

התנגדויות שלי צצו מולו בכל מפגש וראיתי על עצמי איך אני לא רוצה להגיע לאותם מפגשים ולהתעסק בפרוייקט בכלל רק מהמחשבה שאצטרך להתמודד איתו. במצב אחר אולי הייתי פשוט קם והולך ולא מוכן להתמודד עם אדם כזה בחיי ועם איך שהוא גורם לי להרגיש. שאלות ששוב ושוב עלו אצלי הםלמה הוא כזה מעצבן?“ ”למה הוא מתנהג ככה?“ ”למה הוא מתנהג כמו תינוק?"

לעזוב את הפורייקט איתו לא הייתה אופציה." המשיך החבר.
"
ובכלל, האם זה נכון פשוט לקום וללכת כל פעם שאני לא מסתדר עם דעות או אפילו אנרגיה של מישהו אחר?

באותו המצב בכלל לא היה אכפת לי מכל הדברים שאותו אדם התעקש עליהם. הוא התעקש על נושא שנראה לי בסדר ובכלל לא כזה משנה, אבל הדרך שבה הוא עשה את זה פשוט הפריעה לי. הוציאה אותי ממנוחתי ושלוותי.“ הוא סיכם.

זאת הסיבה שלא נלחמת נגדו והתעקשת על דעתך?“ שאלתי.

כן, זה בכלל לא היה משנה מה נחליט. זה לא היה חשוב. היו חשובים דברים אחרים כמו ההתנהלות בהמשך. אז זה לא משנה גם אם נחליט להסכים איתו. ואולי גם הסכמתי. אבל ההתנהלות שלו יצרה בי התנגדות חוזרת ולא רציתי כבר להיות איתו באותו החדר.“ הוא חזר והדגיש את נושא ההתנגדות שהפריע לו.

את אותו אדם אנחנו לא יכולים לחנך או לשנות. והסיוטאציה עצמה לא חייבה מלחמה קיצונית שבתוכה אותו חבר קרוב יביע את עצמו ואת דעותיוהרי לא היה לו אכפת.
אבל תחושת ההתנגדות אליו התעוררה שוב ושוב.

אותו החבר היה רוצה להרגיש נינוח להביע את דעותיו בשלווה, לא להרגיש מותקף ולא להיות בשיח מתעקש ומעיק כל כך. הוא דמיין את הפרוייקט מתקדם אחרת, בתחושות ורגשות רגועים שתואמים את הרצון שלו והראייה שלו לגבי איך פרוייקטים בקבוצות צריכים להתנהל.

אבל הסיטואציה התנהלה אחרת. וההדמיון שלו לא התגשם. היה פער בין איך שהוא רצה להרגיש במפגשים האלו לבין איך שהוא הרגיש באמת.
ואותו אדם שמתעקש, מעצבן וגורם לדינמיקה מסויימת בקבוצה היה הגורם להרגשה שלו.

האומנם?

שאילת שאלות כלפי חוץ או פנימה?

כשאותו אדם המתעקש בפרוייקט אמר משהו מעצבן, השאלה האוטומטית בראש של החבר הופנתה כלפי חוץ ( כלומר כלפי מישהו אחר שהוא לא אני, אותו אדם מתעקש בפרוייקט)
למה הוא מעצבן?“ ”למה הוא עקשן?“ ”למה הוא מתנהג כמו תינוק?“

כל אלו הם אמונות ופרשנויות שלנו לאיך נכון וראוי להתנהג.
והשאלות עצמם? מופנות אליו ויוצרות אצלנו חוסר שליטה על המצב. כמו שאמרנו, לא נשנה אותו, וכנראה נצטרך להמשיך להרגיש רע כל זמן שהוא לצידנו.

אבל מה היה קורה אם היינו משנים את השאלה, הופכים אותה, ושואלים אותה כלפי פנים?
למה אני מתעצבן?“ ”למה זה מפריע לי כל כך?“ ”למה ההתנהגות הזאת מעוררת בי התנגדות?“
הפיכת השאלה אלינו מאפשרת לנו לקבל שליטה ואחריות על איך שאנחנו מרגישים מהסיטואציה.

שימו לב, זה לא יותראיך הסיטואציה גרמה לי להרגיש?
אלא, איך אנחנו מרגישים מהסיטואציה?

אף אחד לא אחראי או גורם לנו להרגיש משהו. ואם נשאל את השאלה כלפי פנים, את עצימנו, יש לנו כאן פתח ללקיחת אחריות על איך שאנחנו מרגישים ועם אותו פתח גם שליטה! שליטה שלא הייתה לנו קודם כשהפננו את השאלה אל אדם או מקור חיצוני.

אז למה אני מתעצבן ממנו? למה אני מתנגד אליו? למה הוא מפריע לי? ”. שאל אותי אותו החבר שהעלה בפניי את הסיטואציה הזאת בבקשה לעזרה.

אתה זה רק אתה יכול דעתהשבתי לו.

אני ציפיתי שהפרוייקט יתנהל בצורה רגועה ונעימה, שיהיה לי כיף להגיע למפגשים והכל יעבור חלק בלי חיכוכים בין חברי הקבוצה. וזה לא מה שקורה בפועלאמר.

ברגע ששאלנו את השאלה הנכונה, הגיעה גם התשובה הנכונה. התשובה שתולה את ההרגשה שלנו אך ורק בנו ולא באף אחד אחר.

לקיחת אחריות על ההרגשה שלנו

אז איך אני יכול להנות מאותם מפגשים בכל זאת?“ החבר תהה בקול רם ואני הצטרפתי למחשבה.

כאן התשובות יהיו מגוונות ומה שיהיה מתאים לאחד לא יהיה מתאים לשני.

אולי נתעלם מאותו אדם במידה וזה לא פוגע בנו או בקבוצה. אולי נבקש לדבר איתו ולשתף אותו במה שאנחנו מרגישים. ואולי עצם זיהוי ההתנגדות, והפניית השאלה אל תוכנו גורמת לשלווה מסויימת להתקיים אצלנו בראש ובתחושה? – לרוב זה פשוט קורה.

החבר שלי החליט שלא לפנות לאותו אדם לשיחה אישית. מתוך ההבנה שהוא לא בידיוק אדם פתוח שניתן לנהל איתו שיחה כזאת. אבל אל תטעו, הוא לא ויתר על עצמו.
עצם זיהוי ההתנגדות שהייתה לו, ושאילת השאלה כלפי פנים, נתנה לו את האפשרות לזהות מה הוא מרגיש, מצפה, ולהבין את הפער בין הציפיה שלו לבין המציאות בדינמיקה באותה קבוצה.
עצם ההבנה שיחררה אותו מההתנגדות הגדולה שהייתה לו לאותו אדם, והבעיה עצמה פשוט נפתרה.

לא היה לו קשה יותר להגיע למפגשים והתמודד איתו. משהו בתחושה שלו נרגע והוא לא הרגיש יותר סטרס סביב המפגש איתו.

במצב הזה, אותו חבר החליט אם להתנגד או לשחרר את ההתנגדות. ברגע שהוא הבין את הפער בין הרצוי למצוי, הייתה לו בחירה. ”אם אני אמשיך להתנגד זה יעזור לי להרגיש רגוע ושלו כמו שרציתי? או יהפוך אותי לפקעת עצבים לקראת כל מפגש ובמפגשים עצמם?“

ואם אני אקבל שזה האדם שנמצא איתי בקבוצה ואשחרר בתוכי את ההתנגדות? האם אז ארגיש את מה שאני רוצה להרגיש? ובכן, כן! בהחלט!“

לאלו מכם שקוראים את הטקסט ובכל זאת מרגישים שאותו החברויתר על עצמו“ , ”יצא פראייר“, או שהוא לא היה צריך לוותר לו ולהיכנס איתו לעימות ולהעמיד אותו במקום?

ובכן, לפעמים זה מאוד חשוב להתעקש להישמע, להתבטא ולהעמיד אדם עם התנהגות לא ראויה במקומו.

אך במצב הזה? מה זה היה עוזר?  הרי הנושא עצמו לא היה חשוב לחבר שלי. הוא זכה להתבטא אבל הסכים או אותו אדם. בנוסף, האם האדם שמולנו פתוח ויקבל את הביקורת שלנו? או האם יכול להיות להיות שזה רק יצור ריב ותחושה לא נעימה בקבוצה. ושוב, הכל תלוי בשביל מה? האם הנושא היה שווה את המלחמה עליו או לא?

לפעמים אנחנו כל כך רגילים להתנגד ולהילחם, שאנחנו לא עוצרים רגע לחשוב האם זה שווה את זה. ותמיד התנגדות ומלחמה כזאת מגיעה עם המחיר של השלווה והרוגע שלנו.

אז תוודאו ששווה לכם בפעם הבאה שאתם נכנסים לעימות עם אדם קרוב או רחוק. האם זה משרת את השלווה הפנימית שאתם שואפים אליה? והאם, אותו אדם באמתאחראיעל מה שאתם מרגישים? או שהתחושות שלנו מגיעות מתוכנו?

האם אתה עצמך אדם שמעוניין להיות בשליטה על החוויה הרגשית שלו?

או שאתה מעדיף לנתק את עצמך מאחריות ולתת את האחריות על איך אתה מרגיש לסביבה שלך?

אני באופן אישי מעדיפה שהאחריות תיהיה אצלי. לא תמיד זה מצליח ולא כל סיטואציה פשוטה. אבל ברגע שאנחנו מבינים שהאחריות לרגשות שלנו היא אצלינו זה הולך לשנות הכל. תחושה חמה של אחריות אישית והעצמה תתפשט בכל הגוף והתנגדויות ירדו.

מערכות יחסים עם חברים, משפחה, בני הזוג ישתנו. לא עוד אמירות או תחושות של: ”אתה אמור לגרום לי אושר“ ”אתה אמור לגרום לי להרגיש בנוח“ ”אני חיי עם אדם שיכול לשגע אותי

האחריות היא אצלי והתחושה עוצמתית.

רשימת צעדים פרקטית ללקיחת אחריות רגשית:

  1. זיהוי ההתנגדות שמתעוררת אצלנו למישהו או משהו בסיטואציה.
  2. שינוי השאלה משאלה כלפי חוץ“ —> “שאלה כלפי פנים“: ”למה הוא מעצבן?“ —-> ”למה אני מתעצבן מזה?“
  3. הבנה מה ציפיתי להרגיש בסיטואציה ומה אני מרגיש במציאות.
  4. בחירת הרגשות שאני רוצה להרגיש (לכעוס ולהתנגד, לשחרר ולהיות רגוע)
  5. בחירת התמודדות (שיחה עם האדם, שיחרור משמגיע מההבנה שלי, יציאה מהקבוצה)

 

תזכרו, התהליך הזה לא תמיד יהיה פשוט,
אבל כמה טוב אנחנו מרגישים אחריו ?
כמה טוב להרגיש שאנחנו יכולים לקחת אחריות על ההרגשה שלנו ?

 

*התמונות בפוסט זה נלקחו ממאגר תמונות ולא צולמו על ידי

כתיבת תגובה

סגירת תפריט